שרון רז הוא אדריכל וחוקר סביבה עצמאי, שפרסם בבלוגו פרויקט צילומי של כל בתי הקולנוע של תל אביב יפו, בעיקר אלה שלא עמנו עוד (אליו הגענו דרך סינמסקופ). רז כתב ל”עירוניה” על פרויקט בתי הקולנוע
זה לא פרוייקט, זה פרוייקט חיים. זה אורח חיים, דרך חיים. זו הגשמה וזה ייעוד. הרבה יותר מפרוייקט.
באמצע שנות התשעים צילמתי בתל אביב מבני באוהאוס ומודרניזם לעבודת תזה. אז התחיל עניין הצילום, אבל בקטן. חזרתי לזה ממש בתחילת 2004 עם רכישת המצלמה הדיגיטאלית הראשונה שלי. או אז התחלתי לצלם. הבחנתי בתופעה המוזרה שאני מצלם אך ורק מבנים, ואך ורק כאלה שהם ותיקים ונטושים.
אז החלו להיווצר מאגרים של צילומים והחלטתי להקים אתר ברשת, עליו עבדתי בעזרת בן דוד (תכנות) וחבר (עיצוב) בכלום אמצעים. האתר עלה באפריל 2005 ושמו בישראל “אדריכלות נעלמת“. כיום יש בו כעשרת אלפים צילומים, רובם הגדול שלי, אך גם של אזרחים רבים אחרים שתרמו למאמץ. האתר הוא בעצם תוצר פעילות מתמשכת וייחודית של שימור מבנים על ידי תיעוד צילומי.
ב-2007 הצטרפתי לאתר “רשימות” ופתחתי בלוג שקראתי לו “נטוש“. מאז יש שם כבר יותר ממאה פוסטים, רובם על צילומי מבנים נטושים. חלקם גם על מוזיקה, קולנוע ונושאים אחרים.
הדבר הזה, הייעוד הזה, יימשך ולמעשה איני רואה לו סוף. אני משער שגם כשאצא לפנסיה יום אחד לא יהיה לי משעמם. חלק ניכר מזמני המועט הפנוי מוקדש לצילום ולכתיבה בנושא בבלוג שלי ובאתר שלי. אחרי קיזוז עבודה, הורות וחיים נשאר לי לא הרבה זמן לעסוק בזה אבל זה חלק מהותי בי. יש לי אלפי צילומים מ-2008 ו-2009 שטרם הוכנסו לאתר או לבלוג כך שיש לי תמיד הרבה עבודה ואפס דקות להשתעמם ולהתבטל…
***
הפוסט על כל בתי הקולנוע של יפו ותל אביב אינו משהו דרמטי מבחינתי אלא רק המשך דרך, חלק מדרך ארוכה. אני מצלם הרבה סוגי מבנים – מבני ציבור, מתחמים נטושים, בתי הבראה, בתים פרטיים, מגדלי מים, מפעלים, מתחמי תעשייה, בתי כנסת וכו’, אבל הדובדבן הוא בתי הקולנוע. אליהם אני הכי מתחבר ואותם אני הכי מרגיש. צילמתי כבר עשרות רבות של בתי קולנוע בכל הארץ, בערים שונות, ביישובים, בקיבוצים וכו’. מכיוון שגדלתי בפתח תקווה, הכרתי את בתי הקולנוע של פ”ת ות”א, אך את רוב בתי הקולנוע שאני מצלם אני חווה בפעם הראשונה, וכשהם בדרך כלל עזובים, מודחקים, מבויישים ונטושים.
הפוסט החדש על בתי הקולנוע של יפו ותל אביב נבנה למעשה במשך שנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, אז התגבשה לה רשימת כל בתי הקולנוע (גם בעזרת מאיר שניצר ודוד שליט) ואני הלכתי לאט לאט, בכמה הזדמנויות וסשנים להשלים את צילומם של כולם, או מה שנותר מהם או היכן שהיו ואינם עוד. הפוסט הזה יכול היה לצאת כבר לפני כשנה, אבל אני מאמין במשפט “כול כאלב ביג’י יומו” ולא בגוון רע אלא בפרשנות טובה – דברים נדחים כי אין זמן להכל או כסף שיצור את הזמן הזה, אבל לאט לאט, כל דבר בעיתו ובסוף אני מגיע לכל סשן שצילמתי ומפרסם פוסט מתי שיוצא לפרסם אותו.
אז הפוסט הזה אחריי עכשיו, אבל עדיין ישנה עוד עבודה לעשות איתו, כי הוא דינאמי, ואני מקבל המון תגובות והמון מידע וגם צילומים נוספים. בכל צריך לטפל. המטרה כאן הושגה, לגבי הפוסט הזה, שיהיה מקום ברשת הישראלית, פוסט, שבו מופיעים כולם, כל בתי הקולנוע של יפו ותל אביב, העיר הגדולה בארץ, שבה היו המספר הגדול ביותר של בתי הקולנוע, שהיו גם הידועים והמיתולוגיים ביותר (אם כי גם בחיפה וגם בירושלים וגם בערים אחרות היו בתי קולנוע מרשימים, משפיעים וזכורים לטוב, שלצערי נמוגו על ידי נדל”ן).
נכון שהפוסט יצא מגה-פוסט אבל לא היתה ברירה, ואכן פוסט כזה לא יוצא כל יום. למרות זאת מבחינתי, כאמור, זו רק עוד נקודה, עוד צעד, בדרך ארוכה מאוד, וכמו שכדורגלנים חושבים על המשחק הבא אז גם אני, חושב על הפוסט הבא, על סשן הצילומים הבא, על הכתיבה הבאה והפרסום הבא.
