גרפיטי לא גורם לשינוי, ואנשים לא מתחילים לפעול בגלל כתובת שמעצבנת אותם. בדיוק כמו שצבע לבן על הקירות ימחק את הכתובות הללו, אך לא את הדעות של יוצריהן. פעולה ספוראדית של מחיקה חד פעמית תגרום לדעתי לתוצאה הפוכה: קיר לבן, צבוע ונקי מכתובות, שווה הרבה בתל אביב, וכמו כל פיסת נדל”ן משובחת בעיר הזו הוא לא ישאר בשממנו לאורך זמן. אני מכיר קירות באזור היכל התרבות שבכל שבוע הם נצבעים, ובכל שבוע כתובות חדשות מופיעות עליהם. הפעולה הזו בסך הכל תכין את הקרקע לכתובות הבאות.
מה כן עושים נגד הכתובות הללו? מגחיכים אותן ורותמים אותן לצרכינו: עושים להן Graffiti Busting. עזבו מילים גדולות וסיסמאות חסרון תוכן כמו חינוך לשוויון, סובלנות דתית, קבלת השונה וחופש הדעה. כש”הרב כהנא צדק” הפך ל”פרנץ קפקא צדק” זה היה הרבה יותר מצחיק, והעמיד את מבצעי הגרפיטי המקורי באור מגוחך. כך היה גם כש”ישוחררו סרבני המצפון” שינה משמעות והפך ל”לא ישוחררו סרבני המצפון”, שמיד הפך בחזרה ל”הלואי ישוחררו סרבני המצפון”.
קלרדומה הרחיבה את העצה לשיבוש מודעות. היא נתקלה בשיבוש כזה בבני-ברק-רמת-גן, שבו נמחקים פניהם וגופיהן של נשים, וסיימה עבור המוחקים את העבודה: לא עוד קשקוש גרפיטי שחור וחסר משמעות, אלא בורקות מכסות גוף ופנים, ממש כמו באפגניסטן.
לפני:
אחרי:
והיא מספרת:
[...] ניגשו אלי שני בחורים חובשי כיפות, כאשר רק אחד מהם דיבר. הוא שאל מה אני עושה, אמרתי שאני מוחקת את הנשים. [...] הוא שמח, אמר שאני חוסכת להם עבודה, ושיש גם שלט בהמשך, אז אם מתחשק לי אני יכולה ללכת גם לשם.
הוא שאל כמה שלטים כבר עשיתי ואיפה. [...] אמרתי שזה גבול רמת גן, הוא אמר שהשלט שייך לעריית בני ברק. שהערייה סיכמה עם חברת חוצות זהב שלא יציגו נשים בבני ברק. ואז הוא גילה לי שהם אלו שתולים את השלטים. אתם מבינים מה אני אומרת? הבחורים שתולים את שלטי החוצות מטעם חוצות זהב, הם אלו שמוחקים את פני הנשים בעת תליית השלט! שזה דיי חכם, כי זה לא מעורר חדש, הם במילא מתעסקים עם תליית השלט, ומיד לאחר שסיימו לתלות אותו הם מוחקים את הנשים עם ספריי וממשיכים לשלט הבא.
יש ימים שבהם אתה מגיע למתחם הבורסה ברמת גן ומגלה שמישהו קשר בלונים לכל המכוניות, כמו שגילו שלשום אפי פוקס והדס שיינפלד, שעדכנה שזו “פרסומת לחנות פרחים חדשה בקצה הרחוב, בעלת השם המעולה Johnny Bloom”.
בשבועות האחרונים צצו על פחי אשפה בתל אביב מדבקות “ביקורת פחים”, שבהן ביקורת מסעדות על איכות המזון שבפח. מדובר בקמפיין גרילה של שלמור אבנון עמיחי עבור הקרן לרווחה בישראל, שהשורה התחתונה שלו היא “יותר מדי אנשים אוכלים ברחוב”.
מבחינת קריאייטיב זה קמפיין מנצח, אבל הוא מאיר דווקא את הבעייתיות שבטיפול הפרסומי בנושאים החברתיים:
2) הקמפיין המגניב, שאולי אפילו יזכה באיזה פרס בינלאומי, גונב את הפוקוס מהנושא אותו הוא אמור לקדם. המשוואה פשוטה: קמפיין גרילה על פחים: מגניב; איש שאוסף פחיות מהזבל או קבצן-רמזורים שנדבק לכם לאוטו ומבקש שקל: לא מגניב.
פיג’ו 107 עולה על שלטי החוצות כשהיא מוגשת לציבור כרכב התל אביבי האולטימטיבי. עם אורך של 3.43 מטרים, היא הופכת להיות המכונית הקצרה ביותר אחרי הסמארט. [...] הרעיון להכניס את המכונית לתוך שמות הרחובות התל אביביים המוכרים הוא יפה, אבל הביצוע כושל. אם צריך להזיז את האותיות זו מזו כדי להכניס את הפיג’ו, זה אומר שאין לה מקום בכל מקום.
אני לא יודע מה עובר על הפשקווילערים החרדים בזמן האחרון, אבל האינטרנט ממש ממש מפריע להם. עד כדי כך שהם טרחו למצוא שהוא שווה בגימטריה ל”סרטן”. אם כותבים אותו בלי יו”ד. ואם אתם מאמינים להבלי הבאבא-בובה הללו. אגב, מה גרם לסרטן לפני שהיה אינטרנט? שליחנו לבני ברק, מיכאל זילברמן, צילם:
