ביפו יש רחוב תמרור. צילום: תמר עילם גינדין.
מיכאל זילברמן מהבלוג GraffiTLV כתב בעבר על המאבק נגד הגרפיטי:
גרפיטי לא גורם לשינוי, ואנשים לא מתחילים לפעול בגלל כתובת שמעצבנת אותם. בדיוק כמו שצבע לבן על הקירות ימחק את הכתובות הללו, אך לא את הדעות של יוצריהן. פעולה ספוראדית של מחיקה חד פעמית תגרום לדעתי לתוצאה הפוכה: קיר לבן, צבוע ונקי מכתובות, שווה הרבה בתל אביב, וכמו כל פיסת נדל”ן משובחת בעיר הזו הוא לא ישאר בשממנו לאורך זמן. אני מכיר קירות באזור היכל התרבות שבכל שבוע הם נצבעים, ובכל שבוע כתובות חדשות מופיעות עליהם. הפעולה הזו בסך הכל תכין את הקרקע לכתובות הבאות.
מה כן עושים נגד הכתובות הללו? מגחיכים אותן ורותמים אותן לצרכינו: עושים להן Graffiti Busting. עזבו מילים גדולות וסיסמאות חסרון תוכן כמו חינוך לשוויון, סובלנות דתית, קבלת השונה וחופש הדעה. כש”הרב כהנא צדק” הפך ל”פרנץ קפקא צדק” זה היה הרבה יותר מצחיק, והעמיד את מבצעי הגרפיטי המקורי באור מגוחך. כך היה גם כש”ישוחררו סרבני המצפון” שינה משמעות והפך ל”לא ישוחררו סרבני המצפון”, שמיד הפך בחזרה ל”הלואי ישוחררו סרבני המצפון”.
קלרדומה הרחיבה את העצה לשיבוש מודעות. היא נתקלה בשיבוש כזה בבני-ברק-רמת-גן, שבו נמחקים פניהם וגופיהן של נשים, וסיימה עבור המוחקים את העבודה: לא עוד קשקוש גרפיטי שחור וחסר משמעות, אלא בורקות מכסות גוף ופנים, ממש כמו באפגניסטן.
לפני:
אחרי:
והיא מספרת:
[...] ניגשו אלי שני בחורים חובשי כיפות, כאשר רק אחד מהם דיבר. הוא שאל מה אני עושה, אמרתי שאני מוחקת את הנשים. [...] הוא שמח, אמר שאני חוסכת להם עבודה, ושיש גם שלט בהמשך, אז אם מתחשק לי אני יכולה ללכת גם לשם.
הוא שאל כמה שלטים כבר עשיתי ואיפה. [...] אמרתי שזה גבול רמת גן, הוא אמר שהשלט שייך לעריית בני ברק. שהערייה סיכמה עם חברת חוצות זהב שלא יציגו נשים בבני ברק. ואז הוא גילה לי שהם אלו שתולים את השלטים. אתם מבינים מה אני אומרת? הבחורים שתולים את שלטי החוצות מטעם חוצות זהב, הם אלו שמוחקים את פני הנשים בעת תליית השלט! שזה דיי חכם, כי זה לא מעורר חדש, הם במילא מתעסקים עם תליית השלט, ומיד לאחר שסיימו לתלות אותו הם מוחקים את הנשים עם ספריי וממשיכים לשלט הבא.
צולם בבית שמש – איזור התעשיה הישן.
___________________
פורסם במקור בבלוג “וובסטר” ברשיון (cc-by-sa)
צולם ברחוב ברנר בתל אביב.
________________
מיכאל זילברמן הוא המייסד והעורך הראשון של אתר GraffiTLV, המתעד כתובות גרפיטי בתל אביב
התכתבות בין שלטי סקס סטייל ואמריקן אפרל, רחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב.
שמתי לב שדווקא ההובלות השתמשו בפונט התנ”כי.
אין כמו יומולדת בערב יום כיפור. כיף כמעט כמו יומולדת ביום כיפור. אין מה לעשות… קורה כל כמה שנים. ואני לא הולך להילחץ מזה, אנשים, כי יש בעיות גדולות הרבה יותר במזרח התיכון. אני לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל אם לא שמעתם, יש מפלצת שמסתובבת חופשי בירושלים. למעשה, הפחד בלבותיהם של המקומיים כל כך גדול, שהם כבר קראו רחוב על שמה.
זה ככה לפחות שבוע וחצי, וזה עדיין שם. כמה זמן יקח עד שמישהו יבחין?
זה מה שאני מנסה להסביר לכם, שהמזרח התיכון מסוכן…
בנג’י לוביט הוא סטנדאפיסט, כותב ובדרן. אתם יכולים להזמין הופעות שלו ב-www.benjilovitt.com או לקרוא על ההרפתקאות הישראליות המצחיקות שלו ב-What War Zone?, שם פורסם הפוסט במקור ב-27.9.2009
בעלי חנות לכלים חד-פעמיים בכפר סבא בחרו לה את השם “החיים הכָּלים”, משחק מילים על “החיים הקלים” ו”כלים”. וזה באמת שם יפה (ועברי, לא דבר מובן מאליו), אבל למרבה הצער, בניקוד ובאיות הזה, משמעות השם היא “החיים הנגמרים”. תמר עילם גינדין צילמה, וגם כתבה על זה בבלוג הבלשנות שלה.
חזי כהן קרא את ההודעה הזועמת של תושב קרית יובל שכועס על על בעלי כלבים שלא מנקים אחריהם, והגיב: “בבני ברק קצת פחות נחמדים”.
כל בוקר בדרכי לעבודה, אני עומדת ברמזור בצומת בית עריף. על עמוד הרמזור היתה מודבקת מודעה שדיברה על חומוסיה מעופפת ליד כפר הנודיסטים. יום אחד צילמתי את זה.
אחרי כמה ימים המודעה נעלמה.
תהיתי, האם החומוסיה כבר לא עפה או שאין יותר נודיסטים.
יום אחד כשיהיה לי יותר זמן, אבדוק.
נועה גיא היא כותבת הבלוג “אמא של…“
