צולם ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב.
גוזמי עצים בעבודה. צולם ברחוב הנביאים בתל אביב.
פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שני בצהריים, אני יוצא עם אמי היקרה לסיבוב קניות של ירקות ושאר דברים בשוק פתח-תקווה.
לא יודע מה חושב הצרכן הממוצע, אבל איכשהו קולורבי מעולם לא נראה לי יפה. חייזרי? אולי…
מלבד המציאות המוצלחות בתחום הקולינרי, תמיד יש שם גם מציאות אחרות.
הנה למשל המבצע החם של המאפיה בשוק…
או חידושי הלשון המודרניים של העברית המדוברת…
אולם, אין ספק ששיא השיאים הוא היכולות האגרונומיות המדהימות של ירקני ארצנו להמציא ירקות ופירות מסוגים חדשים. שהרי, יש תפוחים מסוג גרנד אלכסנדר (שמוכר גם כפשוט ‘אלכסנדר’) וגם יש תפוחים מסוג גרני סמית (עם סיפור מאוד משעשע על מקור השם). אבל אין תפוחים מסוג גרנד סמית’ ומעולם לא היה תפוח אלכסנדר סמית’.
עופר ברנשטיין הוא סטודנט לתואר שני בתקשורת, חוקר קומיקס וצלם חובב
כבר ארבע שנים שאני גר בכפר-יונה וצוחק על השלט הזה כל פעם מחדש.
לפעמים אתה מצלם תמונה עירונית ולא יודע למה היא תתחבר.
ואז עוברים כמה ימים, ואתה מקבל תשובה.
בחורף שעבר פרסמתי אוסף תמונות של מטריות שמתו בגשם. בסוף אוקטובר, באחד מעשרת הימים שאנחנו קוראים להם “חורף”, עשיתי סיבוב נוסף כזה. להלן הממצאים העגומים.
חזרנו עכשיו משבוע בפאריז. היה מדהים להתנתק שבוע מישראל, ושבוע להיות רק עם האישה, אבל פאריז עצמה, מה לומר, לא נפלתי. כן, היא נורא יפה, האנשים בה נורא יפים, אבל לאן שלא הסתכלתי, הכל נראה כזה מושלם כזה, מן התגלמות של צמד המילים “אירופה הקלאסית”. שיעמם לי קצת בעין, לא יודע. תחושה כזו של מקום שכבר הייתי בו, רק שהפעם הוא עם צרפתים. מורן אומרת שלא באתי פתוח. אולי, אבל התחושה שלי היתה שאני מסתובב במקום שהמים התרבותיים שלו עומדים, מקום עשיר, שבע ונינוח, שנהנה מהבלונג’ריז שלו, מהמטבח המקומי שכולם באים להעריץ, ואין לו צורך להתחדש. שזה לגמרי בסדר מבחינתם, וגם מבחינם הרבה אנשים אחרים. אבל אותי התחושה הזו ניתקה משם, גרמה להרגיש שאני בתוך אין-סיפור (חוץ מהמוני בני הנוער שהשתלטו על הגינות והגנים בכל ארוחת צהריים, כל אחת ואחד מהם נושאת שקית מקדונלדס).
אבל אולי זה בכל אני, כי התחושה שהסתובבתי איתה במהלך השבוע הזה היא שאני כבר לא בטוח שאני מבין את העניין הזה של טיולים בחו”ל. אולי התחושה הזו רוצה להגיד שאין כמו בבית (כמו אבא שלי שהיה מכין לנו צ’יפס וסטייקבורגר של טיבון ויל בבית ואומר-שואל: “יותר טוב ממסעדה, נכון?”), או אולי היא מנסה להגיד לי שהטעימות כבר לא מספיקות, ושאני צריך לחיות כמה שנים בחו”ל.
צביקה בשור הוא סמנכ”ל תוכן ב”דיבור”, חברה לשיווק במדיה חברתית. הפוסט פורסם במקור ב-19.9.2009 בבלוג “ציק (שם זמני)“
