ביפו יש רחוב תמרור. צילום: תמר עילם גינדין.
צולם ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב.
גוזמי עצים בעבודה. צולם ברחוב הנביאים בתל אביב.
הדבקיטי של Dede ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב.
מודעות ישנות וחדשות של סרטים מתערבבות על שלטי הפרסום העגולים. התוצאות מעניינות.
מיכאל זילברמן מהבלוג GraffiTLV כתב בעבר על המאבק נגד הגרפיטי:
גרפיטי לא גורם לשינוי, ואנשים לא מתחילים לפעול בגלל כתובת שמעצבנת אותם. בדיוק כמו שצבע לבן על הקירות ימחק את הכתובות הללו, אך לא את הדעות של יוצריהן. פעולה ספוראדית של מחיקה חד פעמית תגרום לדעתי לתוצאה הפוכה: קיר לבן, צבוע ונקי מכתובות, שווה הרבה בתל אביב, וכמו כל פיסת נדל”ן משובחת בעיר הזו הוא לא ישאר בשממנו לאורך זמן. אני מכיר קירות באזור היכל התרבות שבכל שבוע הם נצבעים, ובכל שבוע כתובות חדשות מופיעות עליהם. הפעולה הזו בסך הכל תכין את הקרקע לכתובות הבאות.
מה כן עושים נגד הכתובות הללו? מגחיכים אותן ורותמים אותן לצרכינו: עושים להן Graffiti Busting. עזבו מילים גדולות וסיסמאות חסרון תוכן כמו חינוך לשוויון, סובלנות דתית, קבלת השונה וחופש הדעה. כש”הרב כהנא צדק” הפך ל”פרנץ קפקא צדק” זה היה הרבה יותר מצחיק, והעמיד את מבצעי הגרפיטי המקורי באור מגוחך. כך היה גם כש”ישוחררו סרבני המצפון” שינה משמעות והפך ל”לא ישוחררו סרבני המצפון”, שמיד הפך בחזרה ל”הלואי ישוחררו סרבני המצפון”.
קלרדומה הרחיבה את העצה לשיבוש מודעות. היא נתקלה בשיבוש כזה בבני-ברק-רמת-גן, שבו נמחקים פניהם וגופיהן של נשים, וסיימה עבור המוחקים את העבודה: לא עוד קשקוש גרפיטי שחור וחסר משמעות, אלא בורקות מכסות גוף ופנים, ממש כמו באפגניסטן.
לפני:
אחרי:
והיא מספרת:
[...] ניגשו אלי שני בחורים חובשי כיפות, כאשר רק אחד מהם דיבר. הוא שאל מה אני עושה, אמרתי שאני מוחקת את הנשים. [...] הוא שמח, אמר שאני חוסכת להם עבודה, ושיש גם שלט בהמשך, אז אם מתחשק לי אני יכולה ללכת גם לשם.
הוא שאל כמה שלטים כבר עשיתי ואיפה. [...] אמרתי שזה גבול רמת גן, הוא אמר שהשלט שייך לעריית בני ברק. שהערייה סיכמה עם חברת חוצות זהב שלא יציגו נשים בבני ברק. ואז הוא גילה לי שהם אלו שתולים את השלטים. אתם מבינים מה אני אומרת? הבחורים שתולים את שלטי החוצות מטעם חוצות זהב, הם אלו שמוחקים את פני הנשים בעת תליית השלט! שזה דיי חכם, כי זה לא מעורר חדש, הם במילא מתעסקים עם תליית השלט, ומיד לאחר שסיימו לתלות אותו הם מוחקים את הנשים עם ספריי וממשיכים לשלט הבא.
פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שני בצהריים, אני יוצא עם אמי היקרה לסיבוב קניות של ירקות ושאר דברים בשוק פתח-תקווה.
לא יודע מה חושב הצרכן הממוצע, אבל איכשהו קולורבי מעולם לא נראה לי יפה. חייזרי? אולי…
מלבד המציאות המוצלחות בתחום הקולינרי, תמיד יש שם גם מציאות אחרות.
הנה למשל המבצע החם של המאפיה בשוק…
או חידושי הלשון המודרניים של העברית המדוברת…
אולם, אין ספק ששיא השיאים הוא היכולות האגרונומיות המדהימות של ירקני ארצנו להמציא ירקות ופירות מסוגים חדשים. שהרי, יש תפוחים מסוג גרנד אלכסנדר (שמוכר גם כפשוט ‘אלכסנדר’) וגם יש תפוחים מסוג גרני סמית (עם סיפור מאוד משעשע על מקור השם). אבל אין תפוחים מסוג גרנד סמית’ ומעולם לא היה תפוח אלכסנדר סמית’.
עופר ברנשטיין הוא סטודנט לתואר שני בתקשורת, חוקר קומיקס וצלם חובב
אומרים שהניו יורקרים הם כבר לא אותם אנשים מנוכרים מאז ה-11 בספטמבר 2001. הקומיקאי מארק מלקוף בוחן את התזה הזאת באמצעות נסיון להגיע מדרום מנהטן לצפונה בטרמפים. זה לא מספיק מאתגר, אז הוא ממקד את מאמציו באנשים שאין להם רכב, ומבקש שיסחבו אותו. (דרך כלכליסט)
החמישייה הקאמרית עשו את זה קודם:
